עם יד על הלב, כמה מכם הגברים יודעים שהיום הוא יום האישה הבינלאומי? סתם מתוך סקרנות.  

אבל לא על זה רציתי לדבר.

 כשדנים בנושא השוויון בין המינים, מעמד האישה, הפמיניזם, תקרת הזכוכית וכל מה שמסביב, תמיד משתמשים באותם מונחים ומדברים באותן פרדיגמות: כמה את מרוויחה? איך המעמד שלך בעבודה? האם מטרידים אותך מינית? כמה מרוויח הזכר המקביל לך ועוד ועוד. הכל נמדד סביב הקריירה, הכסף והקידום האישי. כל כך אירוני, שביום האישה מעמדנו נקבע על פי מדדים גבריים.

 ביום האישה הזה, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, אולי כדאי שנתחיל לבדוק עוד כמה דברים. למשל: איזה סוג של אימהות אנחנו? מכל המלל והפטפטת סביב מעמד האישה, לא ראיתי עמותה פמיניסטית אחת שקוראת לנשים להעלות לראש סדר העדיפויות את תפקיד האם המחנכת, התפקיד הכי רם ונעלה שאפשר לבצע.

החברה הישראלית מידרדרת לתהומות הנשייה. נשים הופכות לקורבנות בכל פינה. קבוצה גדולה של נערים יכולים לאנוס נערה במשך תקופה ארוכה ואין פוצה פה . יכול להיות שהיא אפילו חשבה שזה בסדר, כי ככה חינכו אותה – לשתוק ולא להרים את הראש. וכאן נכנס תפקיד האם, המחנכת, המשגיחה, המובילה והמכוונת.

   בכל שנה מעלים על נס את הנשים שעשו קריירות מדהימות והצליחו היכן שהגברים בדרך כלל שולטים. אבל אני מעריצה את הנשים המצוינות, החכמות והנדירות שוויתרו על ניהול קריירה פלסטי לטובת טיפול במשפחה. הן לא מקבלות כתרים וכתבות שער.

 שנה אחר שנה, גליה מאור בכותרות כי היא "שיחקה אותה כמו אחלה גבר" אולי פעם אחת נראה את TheMarker שם בשער בוגרת תואר שני בעלת ניסין עשיר בניהול, שמגדלת שלושה ילדים מצוינים במושב מזור? לה זה מגיע יותר מכולן – העבודה הכי קשה ומאתגרת היא חינוך הילדים והבאתם למעמד של בוגרים מצוינים, התורמים לחברה והופכים להיות חלק חשוב מזה. הכוח של האישה מגיע גם מכאן, ולא רק מתלוש המשכורת