"הא, הא, הו, הו, הו, בננה" "הא, הא, הו, הו, הו, בננה"- לא, אלו לא קריאות בגן חיות, ולא בג'ונגל אלא סדנת היוגה צחוק שעברנו ביום חמישי בערב חברה. אתם שואלים איך זה קרה? (לגיטימי, גם אני שאלתי את עצמי), הכול החל מרצונה המבורך של סיגל לחגוג עימנו את סיום השנה, או ליתר דיוק את תחילת השנה האזרחית החדשה, בדרך מקורית ומעניינת, את המשימה הטילה- איך לא? על העוזרת האישית הנאמנה, הקיבוצניקית הגזעית יובל.
כולנו מצאנו את עצמו, ערב חמישי, תשע ומשהו, רחוב המנור (או המנוף, תלוי את מי שואלים), לופט מעוצב בדרום ת"א, העברנו ערב של צוות "סיגל אביטן" עם סושי, טורטיות (לא לדאוג, היו גם פיצות) אלכוהול ושלמה צחוק, המדריך ליוגה צחוק.
"מר צחוק", הסביר לנו מה אנו עומדים לעבור, חיוך של מבוכה פשה על פנינו, מה באמת?! לזה לא ציפינו.

הדבר הראשון שחלף במוחי היה: מה לעזאזל אני עושה פה? אבל, מה ששבה את ליבי יותר מכל הייתה ההבטחה שלו שבמהלך הערב נשרוף ב- 700 קלוריות, מגניב…
הסדנא החלה, קופצים, רוקדים, צועקים, חוזרים לגיל שנה (מי זוכר?), לגיל שלוש ובעיקר, הלא יאמן קרה- אנחנו צוחקים, לא מחייכים או מעוותים את הפנים, אלא צוחקים, במשך כמעט שעה שלמה, עד כדי כאב בלסתות, ובעיקר צוחקים עליו (או על/עם שיפרה, מנהלת החשבונות הנאמנה שלנו). מספר רגעים הזויים נרשמו באותו הערב: המנחה הפריד ביני לבין מיה מפאת הפרעה למהלך הערב (צחקנו יותר מדי??), כד שהמנחה הניח על בטנה ההריונית של מגי לא הצליח להתייצב וגלש מטה, אבל הוא לא מרפה.
האמת, לא האמנתי שזה מה שיקרה, אנחנו, חבורה של ציניקנים בלתי נלאים, שיפוטיים וביקורתיים להחריד, שוכבים על הרצפה שאלוהים יודע מה עבר עליה, ומגעגעים בצחוק ממשמע המילה בננה, הזוי לא? אבל זה מה שהיה.

ואם זה לא מספיק, לאחר תום הסדנא התיישבנו לנו בניחותא, מאושרים ואולי מעט רזים יותר סביב מדורת השבט המשרדית: קערת פרליני שוקולד!!!!!