המקום: המטבחון.

הזמן: יום ראשון בצהריים, 2 דקות ו-10 שניות לפני הצפצוף המעצבן של המיקרו

מיה מכניסה קופסת אוכל מפלסטיק למיקרו, מכסה אותה עם המכסה התואם וסוגרת את הדלת. היא מכוונת את הטיימר ל-2 דקות וממתינה. וממתינה. היא מסיימת להמתין וממתינה עוד קצת. עוברות 2 דקות והצפצוף המעצבן של המיקרו מבשר לה (ולשאר המשרד) שהאוכל מוכן. אך אבוי! מיה פותחת את דלת המיקרו ומגלה כי מכסה הקופסא נשאב פנימה, ומסרב להיפתח. כמה בנות מגיעות ומנסות לחלץ את ארוחת הצהריים של מיה מן הכלא הפלסטי, אך לשווא. בניסיון אחרון, מיה תוקפת את הקופסא מזווית לא צפויה אך הקופסא חזקה ממנה, והוואקום לא משאיר לה סיכוי. מיה משפילה את מבטה בצער, ומרימה את קופסת האוכל. היא ממלמלת דברי הספד קצרים, המתערבבים עם רעש הקיבה המקרקרת שלה, וקולעת את הקופסא לפח האשפה.

מוסר ההשכל: בפעם הבאה, לחמם את קופסת הפלסטיק – עם המכסה - בטוסטר.

(אגב מיקרו, הנה מה ש-12.95$ היו יכולים להשיג עבורכם בשנות ה-80)

בשעה טובה ומוצלחת, הצטרפה אל שורותנו יעלי בן-עמי, וכבר על היום הראשון שלה בעבודה (שהיה במקרה גם יום ראשון) התקלתי אותה בבקשה לזכור, לתעד ולרשום את חוויותיה מהמאורע הבלתי-נשכח. הנה הן לפניכם:

אני לא מאלה שהבריקו בשיעורי מתמטיקה בתיכון או סטטיסטיקה באוניברסיטה, אבל דווקא את תחילת העבודה בחרתי לסכם במספרים:

4 פעמים הגעתי למשרד יח"צ חדש, ומה אני אגיד, הפעם החמישית לא קלה יותר.

2000 שקל הוצאתי בארבעה ימי שופינג בחופש שלקחתי לפני תחילת העבודה. חבל שרק היום אני רואה בעיתונים שהתחילו הנחות סוף עונה… מסתבר שדווקא יש מחיר לחופש.

10 עיניים בוחנות הסתכלו עלי ביום חמישי, כשהצטרפתי לישיבת הצוות השבועית ב"סיגל אביטן" והוצגתי בפני הבנות. כשהגעתי לעבודה כבר הסתכלו עלי פחות…

9 בבוקר ביום ראשון היתה טבילת האש הרשמית.

3 סמסים קיבלתי עם ברכות להצלחה בעבודה החדשה. ואני כבר חשבתי שאני יותר פופולרית.

100 פעמים אמרתי לעצמי שאני צריכה לסגור דאבל בעיתון יומי, שער במוסף סוף השבוע וכתבה מרכזית במהדורת החדשות הטלוויזיונית של שישי בערב. אז מה אם אני פה רק שעה?!

16 שנים אני מכירה את יובל, מנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד, אבל לא התראינו מאז שסיימתי תיכון. הקול המוכר, החיוך והרצון לעזור הקלו מאוד את ההגעה למשרד, עוד משיחת הטלפון הראשונה שלה לקבוע לי פגישת היכרות עם סיגל.

223 מילים כללה ההודעה לעיתונות הראשונה שכתבתי תחת הלוגו של "סיגל אביטן".

11 דפים כוללת רשימת הלקוחות של "סיגל אביטן". פלא שעוד לא למדתי אותה בעל פה?

102 היא השלוחה של מגי, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המשרד, שלקחה אותי תחת חסותה והיתה לי כאם, אחות ובייביסיטר. לא שהשתמשתי בטלפון הרבה, פשוט קראתי לה "מגי" והיא כבר באה עם חיוך.

18 פעמים כבר ביקשו ממני עזרה והתייעצו איתי. אין ספק, אני מתחילה להחזיר את ההשקעה.

74 מיילים כבר קיבלתי אתמול. רובם היו דואר זבל.

20 דקות בלבד הספקתי לשבת עם דיקלה, מנהלת מחלקת אופנה ב"סיגל אביטן", עד ששתינו היינו צריכות לצאת לפגישות. ביום השני לעבודה אני מקווה שיהיה לנו יותר זמן.

2 מפגשים עם לקוחות היו לי כבר ביומי הראשון: גם פגישה לקראת מסיבת השקה של משקה האנרגיה XL וגם אירוע בערב לציון השקת מזגני העילית של מיצובישי.

מיליון התלתלים הארוכים של נעמי ואיילת והג'ינג'יים של רונה, ממש, אבל ממש, ראויים לאזכור וציון. לעולם לא אצעד לבד.

5 פעמים ציינתי "סיגל אביטן" בפוסט. זה מספיק?!

יעלי - מכל הצוות, המון בהצלחה!

באתר של חברת בלינק, פורסמו שני פוסטים המתייחסים לכתיבת בלוג ארגוני. הראשון, "איך מפעילים בלוג ארגוני לאורך זמן", נותן מספר טיפים לניהול ובניית בלוג, והשני, "בלוג ארגוני – ארבע נקודות", מתייחס לארבעה כללים הלקוחים מעולם השיווק שהומרו לעולם הבלוגים. עד כאן - הכל טוב ויפה, מעשיר ומועיל. רק שאותם טיפים מתייחסים בעיקר לארגונים או חברות שבהן המנכ"ל או העובדים (או כולם ביחד) כותבים בעצמם את הפוסטים. אצלנו לעומת זאת, מי שאחראי על הבלוג ולמעשה כותב את התוכן שלו, הוא – אני (מתי לאחרונה דיברתם על עצמכם בגוף שלישי? אתם חייבים לנסות).

אז איך בעצם אני אמור לכתוב בלוג ארגוני, אם אני לא בדיוק חלק מהארגון? או שאולי – אני כן? כששאלתי את סיגל למה בעצם הם חיפשו מישהו חיצוני שיכתוב עבורם ולא החליטו לכתוב את הבלוג בעצמם, קיבלתי תשובה מאוד פשוטה שעשתה לי קצת סדר בראש:

"במשרד שלנו", הסבירה סיגל, "יש מומחיות לכל דבר. מומחה לקומוניקטים, מומחה ליחסי ציבור באינטרנט וכן הלאה. אנחנו לא מערבבים בין התפקידים ולא מתיימרים לעסוק בתחומים שאין לנו ניסיון בהם". "לכן", היא הוסיפה כמתבקש, "גם בתחום הבלוגים החלטנו להביא מישהו שהתפקיד שלו יהיה לכתוב בבלוג, לתפעל אותו ולעשות את העבודה ברמה הגבוהה ביותר. אמנם הוא לא תקציבאי והוא לא עוסק באופן ישיר בעבודה השוטפת, אבל הוא שייך למשרד והוא חלק בלתי נפרד ממנו".

כך, על ידי הבאה של בלוגר ייעודי כשכיר (שוב הגוף השלישי הזה, זה ממכר) סיגל בעצם פתרה גם את אחת הבעיות שצוינו באותו פוסט של "בלינק":

אחת הבעיות שאנחנו מזהים אצל לקוחותינו היא קושי לנהל את הבלוג לאורך זמן. התקופה הראשונה היא בדרך כלל הטובה ביותר, ההתלהבות של ההתחלה, הראשוניות, היכולת לחשוב, לכתוב ומייד לפרסם, והתגובות המהירות מגולשים מניעות את הכותבים אל המקלדת. אבל עם הזמן ההתלהבות באופן טבעי שוכחת, לוח הזמנים הצפוף והעובדה שרמת התוצאות המיידיות שהבלוג מביא נמוכה יחסית, נדחקת האחריות על הבלוג לפינה רחוקה, וכמו שיודע כל בלוגר- כשאין טקסטים חדשים בבלוג, וכשניכר שהכותב קצת שכח ממנו - שוכחים ממנו גם הגולשים.

אז, נכווווון - שהשאלה המתבקשת היא "רגע, אם הם משלמים לו, הוא חייב לכתוב רק דברים טובים עליהם, לא?" ו- נכווווון שהתשובה היא "כן, אבל גם אם הם היו כותבים את הבלוג בעצמם, לא היו בו דברים רעים", אבל בשורה התחתונה - אני לא באמת צריך להתחנף לאף אחד. הבלוג אינו עוד קומוניקט או ניסיון לשווק את המשרד כלפי חוץ. להיפך. אחת המטרות שלו היא דווקא לחשוף את המשרד למה שקורה מחוצה לו (כמו ברשת, למשל). אני כאן כדי להביא את הדברים שיעניינו את המשרד, הלקוחות, ואפילו את אלו שלא ממש הבינו לאן הם הגיעו, אבל אהבו את זה. לכן, חשוב לי להבהיר - אם תתפלק לי פה ושם איזושהי מחמאה על המשרד או הלקוחות, זה יהיה לגמרי מהלב, ולא מהארנק.

באחת מישיבות הצוות האחרונות שלנו במשרד, שרון שאלה אותנו מה חשבנו על התנהלותה של חברת "הוט" אל מול המשבר האחרון של "יס". התשובה לשאלה עוררה דיון סוער למדי, ונעה בתווך שבין "גאונות לשמה" ל- "פספוס אדיר". אבל מה בעצם עשתה "הוט" בזמן ש"יס" הלכה והשתבשה לה? כלום. פשוט, כלום.

כזכור (או שלא), פרשת "יס" התחילה עוד לפני שהיתה בכלל פרשה.  ב-6 בספטמבר, עם תקיפת מטוסי צה"ל בסוריה החלו שיבושים בקליטת שידורי הלווין של החברה. התקלה נמשכה מספר שבועות, שבתחילתם לא היה ברור (לא ללקוחות ולא ל"יס") מה מקורה, אך לאחר איתור הבעיה (כנראה שידורי מכ"ם של ספינה הולנדית), התקלה טופלה. כש"יס" כבר לא יכולה היתה להסתיר את התקלה מעיני התקשורת, וכששירות הלקוחות של החברה קרס מרוב לחץ הלקוחות הזועמים – נאלצה "יס" לפרסם הודעות התנצלות, ולקוות שהלקוחות יקבלו זאת בהבנה. הם לא.

כ-750 איש התנתקו, אחרים פשוט הפנימו את הכעס והבטיחו לנקום מתישהו (זה נמצא ב "To-do list" שלהם). בשורה התחתונה, אפשר לשער שלתדמיתה של "יס" נגרם נזק כבד, ולא ממש ברור אם ראיונותיו של מנכ"ל החברה רון איילון בתקשורת הצליחו לשפר את מצבה. בימים שאחרי "סיום המשבר" ניתן היה אפילו לראות בעיתון, באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו את השתלטותה של "יס" על כל שטח פרסום אפשרי, שבהם החברה הודתה ללקוחותיה על הסבלנות והעניקה להם פיצוי על עגמת הנפש – פתיחת כל הערוצים למשך 3 חודשים.

לעומתם, כמו שציינתי לפני 2 פסקאות שבטח כבר הספקתם לשכוח (ובצדק) – חברת "הוט" פשוט עמדה \ ישבה \ השתזפה לה בצד ולא עשתה דבר; לא ניצלה את המצב" של "יס" כדי להציע ללקוחות הממורמרים אלטרנטיבה, לא ניסתה לגבות ולחזק את "יס" כדי לצאת "גדולה" וספורטיבית, ולא עשתה למעשה שום פעולה יחצ"ית ראויה לאזכור.

כאן בעצם, אם נחזור לישיבת הצוות שהציתה את הדיון, נשאלה השאלה "למה?". סיגל העריכה, ש"הוט" לא רצתה ששמה ישוייך למילים "פרשה", "תקלות" או "שיבושים" בהקשר של המשבר האחרון, ולכן גם לא פצתה את פיה. שרון לעומת זאת, סברה שהציבור לא בהכרח יודע להבדיל בין שתי החברות ולכן הפחד של "הוט" מהדבקת תווית ה"תקלות" אינה הסיבה.

אותי, דבריה של שרון די הפליאו, שכן אני מאמין שהציבור דווקא כן יודע להפריד בין השתיים, במיוחד משום שחברת "יס" ידועה בתקלות ושיבושים בקליטה – ובמיוחד בתקופת החורף. אבל, למי זה בדיוק ידוע? אולי מה שלי ברור מאליו, אינו כל כך ידוע לאחרים? כדי לנסות ולבדוק האם הציבור באמת יודע להבדיל בין שתי החברות, שרון הציעה לערוך משאל רחוב פשוט. "תבדוק אם אנשים יודעים מה ההבדל בין 'הוט' ל'יס', ותראה אם הם יוכלו להצביע על ההבדל הטכנולוגי ביניהם". קיבלתי את הצעתה ההיפותטית של שרון, והחלטתי להפוך אותה לקונקרטית. מה יגיד הרחוב? האם האנשים ידעו "מי זו מי"? בשבוע הבא – התוצאות.

וולקום, או "ברוכים הבאים" אם תרצו, לבלוג הרשמי של סיגל אביטן תקשורת . אם אתם מחפשים פרטים על המשרד עצמו – תמצאו אותם. באתר הבית אם בא לכם לדעת מה קורה במשרד ומה מעניין אותנו – הבלוג הוא הכתובת. כדי לא לסבך את הפוסט הראשון ביותר מדי פילוסופיה ארגונית, הנה שמונה שאלות ששאלנו את עצמנו בקול רם, ואפילו הצלחנו לענות עליהם. בערך.

למי הבלוג מיועד?
בין אם אתם לקוחות של המשרד, בלוגרים שמתעניינים ביחסי ציבור, פרסום ושיווק, גולשים מזדמנים ואפילו קולגות ממשרדים אחרים – אתם יותר ממוזמנים להציץ, להגיב ולשתף. בשביל זה הקמנו את הבלוג.

מה המטרה שלו? למה בכלל פתחתם בלוג ארגוני?
אל תתפסו אותי בגופן, אבל הרעיון של הבלוג הוא לספר מבפנים על העולם הזה של יחסי ציבור, קצת על מה שקורה במשרד וסביבתו, על נושאים הקשורים ללקוחות שלנו, ובכלל – על כל מה שמעניין אותנו ושאנחנו חושבים שיעניין גם אתכם. מעבר לזה, הבלוג הוא גם מאגר ידע שבאמצעותו אנחנו משתפים אחד את השני ואתכם.

מה מעניין אתכם? מה הולך להיות פה?
בגדול, נספר לכם קצת על הדברים שעוררו עניין במשרד, נחשוף קצת ממה שקורה מאחורי הקלעים של עולם יחסי הציבור ונשתף אתכם בחיי היום יום שלנו. בנוסף, נכתוב דעות ומחשבות הנוגעות לתקשורת, פרסום ומדיה, ומדי פעם נביא חידושים וחדשות בנושא יחסי ציבור מהארץ ומהעולם, אופנה, ארכיטקטורה, עיצוב פנים ולייף-סטייל, ואפילו לינקים לאתרים מעניינים ו\או שימושיים.

אוקיי, ומי כותב את הבלוג?
את הפוסטים בבלוג כותבים כל עובדי המשרד, סיגל, שרון וכל השאר. כל אחד על תחומו ונושאי העניין שלו.

מי עובד במשרד שלכם?
כל מי שנמצא בעמוד האודות. אתם מוזמנים להכנס ולהכיר אותם אישית.

איך יוצרים איתנו קשר?

בדואר: "סיגל אביטן תקשורת בע"מ", ישעיהו 52, תל אביב, מיקוד 62494.
בטלפון: 03-6025555
בפקס: 03-6025000
באתר האינטרנט: sigalavitan.co.il
באי-מייל: הכתובות האישיות מופיעות בדף האודות של המשרד והצוות (לחצו על השם הרצוי).
בבלוג)  :sablog.co.il למי שאיכשהו הצליח לפספס) - אפשר להגיב בכל פוסט.
אפשר גם לכתוב ישירות לעומר רוזן במחלקת האינטראקטיב.

איך אפשר לקבל עדכונים על פוסטים חדשים?
ישנן שתי דרכים, על ידי הזנת כתובת המייל שלכם בתיבה מצד שמאל למטה. בכל פעם שיהיה פוסט חדש, תקבלו על כך הודעה וגם על ידיהרשמה ל-RSS  שלנו (הסבר), למי שמעדיף.

שיהיה בהצלחה!
תודה!