אנחנו רוצים אותך, כן אותך, תקציבאית שכמוך, שיושבת כל היום במשרד ומתה לקום ולעזוב למקום טוב יותר.

קדימה, קומי כבר, זו ההזדמנות שלך למקום טוב יותר.

יש לנו לקוחות מהאיכותיים ביותר ומשרד, שביתיות זה אנדרסטייטמנט לתאר אותו.

תנאי קבלה: יצירתית כמו סיגל, תקתקנית כמו שרון, מנוסה כמו יעלי, יודעת לדברר כמו דיקלה, יסודית כמו מיה, עקשנית כמו נעמי, חריפה כמו רונה ומבינה עניין כמו נטאלי.

בקיצור, תהי קצת מכל אחת מאיתנו, או שפשוט תהי מיוחדת. זו לא בקשה גדולה מדי לבקש, נכון?

אז אם את רוצה להיות חלק מאיתנו, שלחי קו"ח לכתובת המייל עם שורת הנושא: אני התקציבאית שחיכיתם לה !!!

המקום: המטבחון.

הזמן: יום ראשון בצהריים, 2 דקות ו-10 שניות לפני הצפצוף המעצבן של המיקרו

מיה מכניסה קופסת אוכל מפלסטיק למיקרו, מכסה אותה עם המכסה התואם וסוגרת את הדלת. היא מכוונת את הטיימר ל-2 דקות וממתינה. וממתינה. היא מסיימת להמתין וממתינה עוד קצת. עוברות 2 דקות והצפצוף המעצבן של המיקרו מבשר לה (ולשאר המשרד) שהאוכל מוכן. אך אבוי! מיה פותחת את דלת המיקרו ומגלה כי מכסה הקופסא נשאב פנימה, ומסרב להיפתח. כמה בנות מגיעות ומנסות לחלץ את ארוחת הצהריים של מיה מן הכלא הפלסטי, אך לשווא. בניסיון אחרון, מיה תוקפת את הקופסא מזווית לא צפויה אך הקופסא חזקה ממנה, והוואקום לא משאיר לה סיכוי. מיה משפילה את מבטה בצער, ומרימה את קופסת האוכל. היא ממלמלת דברי הספד קצרים, המתערבבים עם רעש הקיבה המקרקרת שלה, וקולעת את הקופסא לפח האשפה.

מוסר ההשכל: בפעם הבאה, לחמם את קופסת הפלסטיק – עם המכסה - בטוסטר.

(אגב מיקרו, הנה מה ש-12.95$ היו יכולים להשיג עבורכם בשנות ה-80)

לפני כחודש וחצי יצאה מיה לסיור במילאנו, שאותו ארגנה חברת קרני תכלת-אלקבס. כשהיא חזרה לארץ והגיעה לישיבת הצוות הראשונה מאז הנסיעה - היה מאוד קשה להסתכל לה בעיניים. וזה לא בגלל שחנינו בחניה שלה מבלי שהיא תדע או כי גנבנו לה את המהדק מהשולחן. הסיבה היתה דווקא הרבה יותר פשוטה: נעליים.

ולמה אני, מישהו שנעליים מעניינות אותו כמו פרק טוב במיוחד של "פסוקו של יום", מתעקש לספר עליהם? כנראה בגלל שהן משכו את תשומת ליבי. יותר נכון, את תשומת לב כולנו. הכל התחיל כשמיה נתקלה בנעלים מיוחדות ("מיוחדות" זה אנדרסטייטמנט) בדיוטי-פרי והתלבטה באם לקנות, או לא לקנות. לאחר חילוקי דעות פנימיים החליטה מיה ללכת על זה ופנתה ולכיוון הקופה, שם פגשה את ניסים (מנהל השיווק של קרני תכלת-אלקבס, מארגן הנסיעה) ושאלה לדעתו:

"תגיד, אתה חושב שהנעליים האלו פרחיות", שאלה מיה בהיסוס.

"כן", ניסים לא חשב פעמיים.

"וכשהן עלי?", שאלה מיה בעיניים חתוליות.

"עלייך?", ניסים חשב הפעם, פעמיים - "עלייך, הן יהיו מצויינות".

קאצ'ינג, קראה הקופה הרושמת. וכך הנעליים, שללא ספק נראות מצויין על מיה, עשו את דרכן למשרד וסנוורו את כל מי שנקרה בדרכן. סנוור שנובע, לא עלינו, משכבה מכובדת למדי של זהב נוצץ ומבריק המכסה את הנעל מבוהן ועד עקב. נעלי הזהב, אגב, היו יכולות להשלים בכיף את ה"לוק" המלכותי של 3PO, הרובוט בעל משבר הזהות המינית ממלחמת הכוכבים. מצד שני, אני בספק אם מיה היתה מוותרת עליהן כל כך בקלות בשביל רובוט שאפילו לא עושה קפה. בכל מקרה, בפעם הבאה שאתם מגיעים למשרד, תתקשרו לבדוק עם איזו נעל הגיעה מיה לעבודה. במידה ומדובר בנעלי הזהב, מומלץ להביא משקפי שמש וקרם הגנה.