לפני שבוע "חגגתי" יום הולדת 26. זה היה יום נפלא. שכבתי במיטה חולה-מת, והעברתי את היום המשמח בקינוח אף אובססיבי, בהכנה בלתי פוסקת של תה צמחים, ובביקור בזק אצל רופא המשפחה . בצירוף מקרים ביזארי, באותו יום גם קיבלתי "ברכה" מטעם קופת חולים כללית (שבה אני רשום). אבל בניגוד ל"ברכה" של שנה שעברה, שהציעה לי לבחור בין שתי מתנות - מסאג' בהנחה או דיסק מדיטציה עם קולות של דולפינים – המכתב ששלחו לי השנה היה, איך נאמר בצורה הכי בוטה וישירה? ספאם.

בשורה הראשונה, כשעוד הייתי אופטימי וחצי מסומם מהתרופות שהרופא רשם לי, ה"כללית" רצתה לאחל לי בריאות, אושר ושכל חלומותיי יתגשמו. "תודה רבה!", חשבתי. בשורה השניה, ובהזדמנות חגיגית זו, ה"כללית" רצתה להציע לי להיכנס למגזין שלה באינטרנט. "אממ…אוקיי, אם אתם אומרים", תהיתי. המגזין אגב, "תפור עלי", כהגדרתם. אחרי ההמלצה החמה, האישית והלבבית, הברכה הציעה לי עוד מידע שימושי שעשוי לעניין אותי – הטבה לחיילים! כאן כבר נדלקה אצלי נורה אדומה, שכן סטודנט אני, ואם הברכה כל כך אישית כמו שהם ניסו להציג אותה, הם כנראה לא באמת מכירים אותי,  ה"כללית"יים האלה.

אחוז תחושת בגידה, התחלתי לחפש את ההטבה, המתנה, הקופון. לא שימושיים ככל שיהיו – אני רציתי אותם. הפכתי את הדף, סובבתי אותו ופשפשתי בתוך המעטפה עצמה – אבל כלום. "מה אני אמור לעשות עם המכתב הזה"?, חשבתי לעצמי. ובשניה שראיתי את גליל נייר הטואלט הגמור שלידי – ידעתי את התשובה.

אז למה, אני שואל את קופ"ח – למה הזנחתם השנה את הלקוחות שלכם? למה חשבתם שלשלוח נייר חסר תועלת, יביא לכם תועלת? אם רק הייתם מוסיפים הנחה כלשהי, הטבה סתמית או אפילו מצרפים עץ ריחני לאוטו – הייתי מרגיש שבאמת אכפת לכם. שאתם באמת יודעים את השם שלי באופן אישי. שההטבה לחיילים היא טעות אנוש, זה הכל. והייתי סולח לכם, כי לא באמת שלחתם לי ספאם. והייתי משבח אתכם בפני כולם. וממליץ לחיילים על סף שחרור שצריכים לבחור קופת חולים – לבחור בכם. אבל עכשיו? עכשיו בא לי לעבור ל"מכבי", ולא כי הם יותר טובים מכם. אלא בגלל שהם באמת לא יודעים איך קוראים לי או מתי נולדתי, בזמן שאתם רק מעמידים פנים. אז תגידו לי אתם. הספאם ששלחתם היה שווה את זה?

בשעה טובה ומוצלחת, הצטרפה אל שורותנו יעלי בן-עמי, וכבר על היום הראשון שלה בעבודה (שהיה במקרה גם יום ראשון) התקלתי אותה בבקשה לזכור, לתעד ולרשום את חוויותיה מהמאורע הבלתי-נשכח. הנה הן לפניכם:

אני לא מאלה שהבריקו בשיעורי מתמטיקה בתיכון או סטטיסטיקה באוניברסיטה, אבל דווקא את תחילת העבודה בחרתי לסכם במספרים:

4 פעמים הגעתי למשרד יח"צ חדש, ומה אני אגיד, הפעם החמישית לא קלה יותר.

2000 שקל הוצאתי בארבעה ימי שופינג בחופש שלקחתי לפני תחילת העבודה. חבל שרק היום אני רואה בעיתונים שהתחילו הנחות סוף עונה… מסתבר שדווקא יש מחיר לחופש.

10 עיניים בוחנות הסתכלו עלי ביום חמישי, כשהצטרפתי לישיבת הצוות השבועית ב"סיגל אביטן" והוצגתי בפני הבנות. כשהגעתי לעבודה כבר הסתכלו עלי פחות…

9 בבוקר ביום ראשון היתה טבילת האש הרשמית.

3 סמסים קיבלתי עם ברכות להצלחה בעבודה החדשה. ואני כבר חשבתי שאני יותר פופולרית.

100 פעמים אמרתי לעצמי שאני צריכה לסגור דאבל בעיתון יומי, שער במוסף סוף השבוע וכתבה מרכזית במהדורת החדשות הטלוויזיונית של שישי בערב. אז מה אם אני פה רק שעה?!

16 שנים אני מכירה את יובל, מנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד, אבל לא התראינו מאז שסיימתי תיכון. הקול המוכר, החיוך והרצון לעזור הקלו מאוד את ההגעה למשרד, עוד משיחת הטלפון הראשונה שלה לקבוע לי פגישת היכרות עם סיגל.

223 מילים כללה ההודעה לעיתונות הראשונה שכתבתי תחת הלוגו של "סיגל אביטן".

11 דפים כוללת רשימת הלקוחות של "סיגל אביטן". פלא שעוד לא למדתי אותה בעל פה?

102 היא השלוחה של מגי, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המשרד, שלקחה אותי תחת חסותה והיתה לי כאם, אחות ובייביסיטר. לא שהשתמשתי בטלפון הרבה, פשוט קראתי לה "מגי" והיא כבר באה עם חיוך.

18 פעמים כבר ביקשו ממני עזרה והתייעצו איתי. אין ספק, אני מתחילה להחזיר את ההשקעה.

74 מיילים כבר קיבלתי אתמול. רובם היו דואר זבל.

20 דקות בלבד הספקתי לשבת עם דיקלה, מנהלת מחלקת אופנה ב"סיגל אביטן", עד ששתינו היינו צריכות לצאת לפגישות. ביום השני לעבודה אני מקווה שיהיה לנו יותר זמן.

2 מפגשים עם לקוחות היו לי כבר ביומי הראשון: גם פגישה לקראת מסיבת השקה של משקה האנרגיה XL וגם אירוע בערב לציון השקת מזגני העילית של מיצובישי.

מיליון התלתלים הארוכים של נעמי ואיילת והג'ינג'יים של רונה, ממש, אבל ממש, ראויים לאזכור וציון. לעולם לא אצעד לבד.

5 פעמים ציינתי "סיגל אביטן" בפוסט. זה מספיק?!

יעלי - מכל הצוות, המון בהצלחה!