סטיב ג'ובס, למרות הצגות הזעם המפורסמות שלו, בטח יושב עכשיו במשרדו ומחכך ידיים בהנאה ואולי מצחקק גם צחקוק מרושע. ולמה לא – הצליח לו, כמו שאומרים. בהשקעה מינימלית וחזון מקסימלי, הוא הצליח שוב לגייס לטובתו את התקשורת – כמעט בלי שהיא הרגישה.

הסיפור הפעם הוא האייפון החדש. הדגם הכי משוכלל, שאף אחד, חוץ מכמה מהנדסים באפל, עוד לא ראה; הדגם שכולם רוצים לדעת מה יהיו הפיצ'רים החדשים והמלהיבים בו. עד עתה כמעט ולא דלפה אינפורמציה על מוצרים עתידיים של אפל. הם יודעים לשמור על הסודות שלהם טוב מאוד כשהם רוצים. לפני ההשקה של האייפון או האייפד ראינו תמונה פה ושם, שמועה כזו או אחרת, אבל בטח לא מכשיר שלם, שאתר הטכנולוגיה גיזמודו יכול לפרק לגורמים ולנתח עד לרמת השבב האחרון

http://gizmodo.com/5520164/this-is-apples-next-iphone

לפי הסיפור, מהנדס תוכנה אחד איבד את המכשיר בפאב, בעת שחגג את יום הולדתו והשתכר קצת. מישהו מצא אותו, לא איתר את הבעלים המקוריים וגיזמודו קנו את המכשיר האבוד והבלעדי ב-5,000 דולר. המהנדס המאבד (או שמא, המתאבד), כך אומרים, עומד בפני פיטורים כואבים במיוחד, על שהעז לאבד את יצירת המופת הבאה של אפל. בקיצור, הוא הצליח לעצבן את סטיב ג'ובס.

אני לא קונה את זה. מדובר באגדה, ספין, סיבוב תקשורתי וטון של יחסי ציבור מהזן המתוחכם ביותר.

תגידו לי אתם, איזו סיבה יש למהנדס תוכנה דרג ג' להסתובב עם אב טיפוס של מכשיר כל כך פופולרי בפאב, שיכור למחצה? למה המכשיר לא סגור באיזו כספת, עם גישה מוגבלת לעובדי אפל נאמנים בלבד?

כל הסיפור הזה נוטף טריקים ושטיקים של יחסי ציבור, ולגמרי צריך להוריד את הכובע בפני ג'ובס וה-PR שלו.

אישית, יצא לי לעשות הרבה מהלכים מושכי תשומת לב בתחום יחסי הציבור: הלבשתי סוסים, הצמחתי דשא במטבח, שקלתי את שרי וח"כי כנסת ישראל, הפכתי את הבית של העיתונאים למסעדה כדי להשיק סטייק פרגית, יצרתי סקרים שחינכו שוק, יצרתי שמלה מקונדום ועוד לא מעט ספינים שהשתיקה יפה להם. אבל גם לי יש מה ללמוד, ואני יושבת כאן ירוקה מקנאה מהמהלך המבריק של אפל, שסובבו את כולם סביב האצבע הקטנה, ולימדו אותם בדרך שיעור בתקשורת שיווקית. לא רק טכנולוגיה הם יודעים לעשות – גם ביחסי ציבור הם אלופים, ואני מצדיעה להם בראש מורם.

השקה רגילה של עוד אייפון, משוכלל ככל שיהיה, לא היתה בשום אופן מושכת כזו כמות של דיונים ערים, פוסטים בבלוגים, טוויטים ושאר בלאגן. סטיב ג'ובס דאג לנו לכל המרכיבים החשובים באגדה: תאונה מסתורית, גיבור טראגי, דרמה תקשורתית, איומים בסקנדל עריפת ראשים והמון מהומה ורעש. דרמה במיטבה. הו סטיב, רק אל תפטר את המהנדס המסכן! כולנו מזילים פה דמעות.

בתור אחד ששיחק בלגו עד גיל 12 בערך יש לי סנטימנטים למשחק הזה. אתם יודעים איך זה מתחיל, הסבתא קונה לך את הקוביות הגדולות כשאתה בן 4 כי אז אתה כבר מסוגל להבין שהן לא כל כך מתעכלות. בגיל 6 ועד לסוף העשור הראשון של חייך אתה מקבל בכל יום הולדת את אחת מחבילות הז'אנר הגדולות של לגו, לגו טירות, לגו חלל, לגו מכאני. העיקר שיהיה של לגו.

אבל לא לעולם חוסן. בשנים האחרונות המכירות של חברת לגו ירדו ועובדי המפעל בדנמרק מפוטרים, בעוד שהייצור עובר למדינות שבהן שכר של 5$ ביום הוא דבר נפוץ. האשמה העיקרית היא הטכנולוגיה שמציעה לילדים אופציות יותר מעניינות. היום אפילו אפשר להוריד משחק לגו ולבנות (אל תנסו, זה ממש לא כיף).

מצד שני, הטכנולוגיה היא זו שמחיה אותו מחדש. בחודשים האחרונים נתקלתי בכמה אתרים שקשורים בלגו. יש את Brothers Brick שמנהלים בלוג מהפן החברתי הקליל של לגו או את בלוג הלגו של מייק וולש שכותב על לגו מהפן הטכני.

אבל זה לא מסתיים כאן. הטכנולוגיה מכה על חטא כאשר עולה אתר כמו Brick Arms שמוכר כלי נשק ולבוש צבאי לבובות לגו, כך שמעוררים את מחדש הרצון לקנות את המשחקים של לגו.

זה גם יכול להיות המסר לכל אותם חכמולוגים שקופצים על עגלת "האינטרנט הורס את הנוער". האינטרנט זה כלי. אפשר להשתמש בו להרוס אנשים ואפשר להשתמש בו כדי שהדור שלא גדל על לגו יתלהב כמו שאנחנו התלהבנו בזמנו.