"כל ארגון צריך בלוג", מנטרה שכבר נטחנה מספיק בבלוג הזה, אבל בלוג צריך לדעת איפה להקים. יש 3 אפשרויות להקמת בלוג, דומיין עצמאי, סאב דומיין לאתר הבית ואתר בפני עצמו שמחליף את אתר הבית. הבחירה בין אחת משלושת האופציות תלויה במה שהארגון רוצה למכור ואיך הוא רוצה להראות בפני המשתמשים.

דומיין עצמאי מקל מאוד מבחינה טכנית להטמיע בלוג מאחר והוא דורש רק קניית דומיין והגדרה שלו על שרת האחסון, במידה ויש לכם אחד כזה. אם אין לכם עדיין תצטרכו לרכוש גם שירותי אחסון (3-12 דולר בחודש לחבילות אחסון בסיסיות). בלוג שנמצא על דומיין נפרד מהדומיין של אתר הבית גם פותח בפניכם אפשרויות חדשות לעיצוב שלא חייבות ללכת בקו אחד עם העיצוב של אתר הבית.

החסרון בבלוג על דומיין נפרד הוא בחיבור בין הבלוג לאתר הבית ושעלול להראות כמו אתר לא קשור. ככל שהתכנים בו יקושרו לתחום העיסוק של הארגון כך תקופת ההסתגלות תהיה קצרה יותר

סאב דומיין הוא המשך טבעי של האתר לטוב ולרע. לטוב כי יש זרימה של גולשי אתר הבית לתוכו וכך משלימים תהליך עם המשתמש כמו למשל להציג מוצרים באתר המכירתי והמשך לבלוג שמציג את היישום של המוצרים. הרע הוא שבניגוד לבלוג על דומיין נפרד, סאב דומיין מצריך לשמור על אותו קו עיצובי של אתר הבית. כך שאם אתר הבית שלכם הוא עוד אי שם בעידן WEB 1.0 אז הבלוג לא יכול פתאום לזעזע את המשתמש באתר.

חסרון נוסף הוא ההתעסקות הטכנית בהטמעת הבלוג שהופכת לסיוט כאשר האתר נמצא בשליטה של חברה חיצונית. זה מצריך תיאום של הלקוח עם החברה לבנית אתרים ועם החברה שבונה ומפעילה את הבלוג. בעסק קטן ובינוני שלא תמיד מבינים בו את הצד הטכני, כל התיאום הזה הופך למטלה ומוציא את החשק לעשות את זה.

בלוג במקום אתר נשמע אידיאלי. הלקוח מקבל אתר שלם בעיצוב ייחודי, כל שבוע יש פלאג-אין חדש, כל שבועיים אפשר להחליף עיצוב בהקלקה ועל אופטימיזציה במנועי חיפוש בכלל לא צריך לדבר.

למרות זאת, בלוג שמחליף אתר זו תפיסה אחרת לגמרי של פניה למשתמש. בלוג זו פניה אישית במטרה למשוך (Pull) לאתר במקום לדחוף לו מסרים (Push). התכנים שונים, השפה שונה ובכלל, הגולש רואה את האתר/בלוג כחלק מהאתרים הקבועים עליהם הוא עובר בכל יום. לכן בלוג שהוא אתר החברה חייב להיות מערכת תוכן שמתעדכנת באופן תדיר ויודעת לסגל את עצמה לטרנדים של גולשים ולהתאים את עצמה לדרישות הגולש במקום לנסות להתאים את הגולש לאתר.

לפעמים כשיש כל כך הרבה על מה לכתוב לא יודעים מאיפה להתחיל, זה תקף גם במקרים שאין על מה לכתוב. לכן כל אחד שנמהל בלוג ארגוני, יבשושי או תוסס, גמלוני או זורם, יוכל למצוא נושאים רלוונטיים לבלוג שלו.

סיפורי הצלחה- לכל עסק יש הצלחות. עסק שלא מצליח לא מרים בלוג. אפשר לתת מקרה בוחן של לקוח וכיצד העסק ושירותיו עזרו לאותו לקוח.

שיעורי עזר והדרכה- פוסטים של טיפים ללקוחות ועזרה עם בעיות נפוצות. הערך כאן הוא לא רק בהורדת העומס ממרכז שירות הלקוחות, אלא גם בזה שנותנים ללקוח תחושה שהחברה מלווה אותו גם לאחר הרכישה. תחושה זו יוצרת נאמנות בקרב לקוחות.

גירוי הקוראים- הודעות על מוצרים חדשים, חשיפות של גרסאות בטא או מידע חלקי על מוצרים עתידיים יוצרים ציפייה וציפייה גורמת לאפקט הויראלי של הרשת, העברה מפה לאוזן.

ארגז חול- קוראי הבלוג יכולים להיות כלי בסקר שוק לגבי יוזמות ומוצרים חדשים. חברת המחשבים DELL עשתה את זה כאשר רצתה לבדוק באיזו מערכת הפעלה קוניה מעדיפים להשתמש. פוסטים כאלו למעשה באים לתת עוד אינדיקציה בלתי מתווכת לגבי קהל הלקוחות.

סקירה של התחום- חברות שהבלוג שלהן עוסק בתחום העיסוק שלהן ולא רק מתרכז בחברה עצמה ומוצריה נותנים לגולש תחושה שהחברה היא סמכות בתחום. בלוג כזה גם מחזיק בפוטנציאל טראפיק גדול יותר כי הפנייה היא לכלל המתעניינים בתחום ולא רק באותו חברה.

למד את הקורא שלך משהו חדש בכל יום- לקוח חכם יותר הוא כזה שלא ילך מחר למתחרה שלך רק בגלל שהוא יקבל אצלו 5% הנחה. מקורות מידע חדשים, ממה כדאי להיזהר, דוגמאות מהעולם.

שתפו אותם בבלוג- פוסט של קורא קבוע, פוסט שבועי של תגובות נבחרות וכו' הן דרכים מצוינות להראות שהבלוג הוא לא לוח מודעות. חיזוק הקשרים עם הקוראים עם כלים אלו הוא חובה כאשר רוצה לשמר את העניין בבלוג ולגרום לאפקט של "חבר מביא חבר".

איפה עובר הגבול בין הבלוג שלך לבין הבלוג של החברה שבה אתה עובד? איך למנוע מצב שבו עובד שמזוהה עם החברה ומנהל בלוג לא פוגע באינטרסים של המעסיק שלו?

פרשת אורן פרנק והבלוג שלו בקפה היא כבר היסטוריה, אבל עדיין לא ראינו ארגונים שהבינו שקיימת בעיה אמיתית. לא כל הארגונים בכלל מודעים שלעובדים שלהם יש בלוגים ובטח שהם אינם יכולים לנטר ולעקוב אחר מה שמתפרסם שם.

יותר מזה, לא ניתן לסמוך על זה שעובד ידע מתי מידע אליו הוא נחשף בעבודה אסור שידלוף החוצה.כדי למנוע השנות של מצבים כאלו ארגונים צריכים לקבוע מדיניות בלוגים. הרעיון אמנם נשמע מאוד חודרני, הרי זמנו הפרטי של העובד לא שייך למעביד, אבל כשם שאותו עובד יודע שאסור לו לעמוד בכיכר העיר ולספר על הפגישות שלו עם לקוחות, באותה מידה צריך להעביר לעובדים בצורה מסודרת שבלוגים הם רכושו הפרטי של העובד כל עוד העבודה לא מוזכרת בו.

איך בכל זאת עושים את זה מבלי ליצור אוירה של האח הגדול?החברה צריכה לקבוע את המדיניות בשיתוף עם נציגי העובדים כדי למנוע תחושה שהמדיניות היא שרירותית והונחתה מלמעלה.הנה כמה מעקרונות המדיניות אותה אנחנו מייסדים בקרב לקוחותינו:

1. ההנהלה מעודדת עובדים לכתוב בלוגים ורואה בעין יפה את אלו שמציינים שהם עובדים בחברה.
2. העובדים לא כותבים על דברים הקשורים בעבודה השוטפת שלהם, אבל מוזמנים לכתוב על הווי החברה בהנחה שזה בהסכמת העובדים האחרים.
3. כתיבה על מתחרים של החברה מקובלת, בהנחה שהיא נעשית בצורה מעודנת ועניינית ולא לשם ניגוח.
4. ההנהלה רואה בעובדים שמנהלים בלוג משאב חשוב שיכול לקדם את החברה.

מה קורה במקום העבודה שלכם מבחינת מדיניות בלוגים?