הפוסט הזה התחיל מנושא אחר לחלוטין. השבוע חשבתי לכתוב על אתגר שיווקי של לקוח, המחזיק במוצר נחשק בקרב קהל יעד שלא מסוגל לרכוש אותו בגלל זמינות, תמחור ועוד.  בעודי מנסחת את הפתרונות, מעלה תהיות ומפנטזת על תקציב ראוי שיאפשר ביצוע, נזכרתי שמישהו חירב לי את הפוקוס. במקום לכתוב ללקוח שלי, אני כותבת לכם… מה לעזאזל קורה כאן?                                 

זה מה שקורה כאן, צא ולמד -

פסח מתקרב. חג החירות, אתם יודעים. על פניו, בשנים האחרונות יש לנו סיבות לחגוג את החופש – חופש של מידע זורם בלי סוף, שמגיע אלינו באדיבות האינטרנט.            

המידע אולי חופשי , אבל אנחנו הפכנו לעבדים צייתניים של מי ששולט היום בחיינו ללא עוררין – גוגל. 

מילא העובדה שכולנו עוברים דרך מנוע החיפוש של גוגל כל יום, כאשר אנחנו מנסים לאתר מידע, וכמעט לא רואים אף מנוע חיפוש אחר; מילא שחלקנו הגדול מכור לג'ימייל ולא יכול להשתמש בשום שירות דואר אלקטרוני אחר. אבל גם את התדמית והנוכחות האינטרנטית שלנו שיעבדנו למפלצת החיפוש, ואני לא לגמרי בטוחה שזה טוב. לפחות לא באופן מוחלט.     

במהלך כל חיי המקצועיים התרגלתי לכך, שאני מאחורי הקלעים  והלקוחות שלי בחוץ. שאפתי לכמה שיותר חשיפה עבורם ופעלתי במסירות לחשיפה נכונה, ממוקדת ורבת השפעה. "מנוע החיפוש" שלי היה לקוחות מרוצים שהמליצו ללקוחות פוטנציאלים שהפכו ללקוחות מרוצים וכן הלאה. ואז באו סרגיי ולארי, החליטו לשנות את השיטה. 

אם אני לא מייצרת תוכן, אני לא קיימת. אם אני מייצרת תוכן שגוגל לא מסמפט, אני לא קיימת. אם אני מרגיזה את גוגל בלינקים שלא מקובלים עליו, אני לא קיימת.                  וכך, בשביל להיות קיימת (כי אני רוצה להתקיים), אני צריכה לחשוף. במקרה הזה, לא מדובר על חשיפה אינטימית, אלא על סודות מקצועיים. ואתם יודעים מה, במובנים מסוימים – אין יותר אינטימי מזה. הסודות שמאחורי השיטות הכי יעילות של יחסי ציבור ותקשורת. הסודות המקצועיים שעבור בנייתם והשגתם עבדתי הרבה שנים, שפכתי הרבה זיעה וטלטלתי הרבה עצבים. עכשיו, אני אמורה לחלוק את הסודות האלה חינם-אין-כסף, רק כדי להיות פופולארית?             

טוב, טוב, אל תצעקו. יש גם צדדים חיוביים לגוגליות הזו. עכשיו מכירים אותי הרבה יותר אנשים ויודעים עליי הרבה יותר, עוד לפני שנפגשתי איתם ופתחתי את הפה. קראו עליי בבלוג, באתר. הגיעו אליי מגוגל. הפגישות עם לקוחות ועיתונאיות  הפכו קצרות ויעילות יותר, כי כבר לא צריך לספר את המידע שגלוי לכל.            

יחד עם זאת, אני צריכה להקדיש זמן גם למותג שלי, ולאיך שהוא נראה ברשת. פתאום, אני לא יכולה לעסוק, כמו שהתרגלתי לעשות, רק במותגים של הלקוחות שלי. עכשיו גם אני שם, חשופה ברוח הגוגלית, ואני צריכה לטפח את הבלוגים, האתרים וכל מה שמסביב – כי כל מי שמסביבי גם הוא שם, וגם הוא עסוק בטיפוח התדמית האינטרנטית שלו. אני צריכה לעבוד לא רק בשביל הפופולאריות של הלקוחות שלי, אלא גם בשביל הפופולאריות שלי.         

גוגל מביא המון תועלת, אבל אני הקורבן והשפחה שלו – הוא מאלץ אותי לחשוף סודות, להשקיע משאבים ולבדוק כל הזמן איפה אני ממוקמת, האם אפשר לראות אותי ומה חושבים עליי באינטרנט. וכמובן, בל נשכח, גם על הלקוחות אני צריכה להסתכל מהפריזמה של גוגל – איך הם נראים, מה אומרים עליהם, מי מחפש אותם ולמה – ולהתאים את האסטרטגיה והטקטיקה התקשורתית בהתאם.              גוגל, שלח את עמי! או לפחות את עמי השוכן באינטרנט. כל כך הרבה עוצמה במקום אחד – לא יכולה להיות לגמרי בריאה. ואני תוהה, מתי יגיע מי שיקרע את ים סוף ויוביל אותנו לחירות האינטרנטית?

בתור אחד ששיחק בלגו עד גיל 12 בערך יש לי סנטימנטים למשחק הזה. אתם יודעים איך זה מתחיל, הסבתא קונה לך את הקוביות הגדולות כשאתה בן 4 כי אז אתה כבר מסוגל להבין שהן לא כל כך מתעכלות. בגיל 6 ועד לסוף העשור הראשון של חייך אתה מקבל בכל יום הולדת את אחת מחבילות הז'אנר הגדולות של לגו, לגו טירות, לגו חלל, לגו מכאני. העיקר שיהיה של לגו.

אבל לא לעולם חוסן. בשנים האחרונות המכירות של חברת לגו ירדו ועובדי המפעל בדנמרק מפוטרים, בעוד שהייצור עובר למדינות שבהן שכר של 5$ ביום הוא דבר נפוץ. האשמה העיקרית היא הטכנולוגיה שמציעה לילדים אופציות יותר מעניינות. היום אפילו אפשר להוריד משחק לגו ולבנות (אל תנסו, זה ממש לא כיף).

מצד שני, הטכנולוגיה היא זו שמחיה אותו מחדש. בחודשים האחרונים נתקלתי בכמה אתרים שקשורים בלגו. יש את Brothers Brick שמנהלים בלוג מהפן החברתי הקליל של לגו או את בלוג הלגו של מייק וולש שכותב על לגו מהפן הטכני.

אבל זה לא מסתיים כאן. הטכנולוגיה מכה על חטא כאשר עולה אתר כמו Brick Arms שמוכר כלי נשק ולבוש צבאי לבובות לגו, כך שמעוררים את מחדש הרצון לקנות את המשחקים של לגו.

זה גם יכול להיות המסר לכל אותם חכמולוגים שקופצים על עגלת "האינטרנט הורס את הנוער". האינטרנט זה כלי. אפשר להשתמש בו להרוס אנשים ואפשר להשתמש בו כדי שהדור שלא גדל על לגו יתלהב כמו שאנחנו התלהבנו בזמנו.

הגולש בפס רחב הוא קהל היעד המועדף לשיווק באינטרנט. יש לו את הטכנולוגיה לראות סרטים, הוא יכול להפעיל אפליקציות שדורשות משאבים גדולים יותר. בקיצור, הכסף נמצא שם.

עכשיו זה גם בא לידי ביטוי במחקר שעשה אתר eMarketer שמדד את אחוז הגולשים שאין להם חיבור, שיש להם חיבור Dial up ובעלי חיבור בפס רחב, כשהם נמדדים לפי גיל, הכנסה והשכלה.

ממש לא מפתיע לגלות שככל שיורדים בגיל אחוז בעלי חיבור בפס רחב עולה (אם כי השיעור גבוה מאוד והקפיצה בין מדרגות הגיל לא גדולה), פי 2 מבעלי הכנסה הגבוהה מ- 40 אלף דולר בשנה יש חיבור בפס רחב ושככל שעולה רמת ההשכלה כך עולה מספר המשתמשים בפס רחב.

מה כן מפתיע? כלום. זה מחקר שגורם לך להבין שאתה במקצוע הנכון ובדרך הנכונה.

שלחו אותו ללקוחות שלכם כדי שיוכלו לשמוח בשמחתכם ולהבין אתכם קצת יותר.