המקום: המטבחון.

הזמן: יום ראשון בצהריים, 2 דקות ו-10 שניות לפני הצפצוף המעצבן של המיקרו

מיה מכניסה קופסת אוכל מפלסטיק למיקרו, מכסה אותה עם המכסה התואם וסוגרת את הדלת. היא מכוונת את הטיימר ל-2 דקות וממתינה. וממתינה. היא מסיימת להמתין וממתינה עוד קצת. עוברות 2 דקות והצפצוף המעצבן של המיקרו מבשר לה (ולשאר המשרד) שהאוכל מוכן. אך אבוי! מיה פותחת את דלת המיקרו ומגלה כי מכסה הקופסא נשאב פנימה, ומסרב להיפתח. כמה בנות מגיעות ומנסות לחלץ את ארוחת הצהריים של מיה מן הכלא הפלסטי, אך לשווא. בניסיון אחרון, מיה תוקפת את הקופסא מזווית לא צפויה אך הקופסא חזקה ממנה, והוואקום לא משאיר לה סיכוי. מיה משפילה את מבטה בצער, ומרימה את קופסת האוכל. היא ממלמלת דברי הספד קצרים, המתערבבים עם רעש הקיבה המקרקרת שלה, וקולעת את הקופסא לפח האשפה.

מוסר ההשכל: בפעם הבאה, לחמם את קופסת הפלסטיק – עם המכסה - בטוסטר.

(אגב מיקרו, הנה מה ש-12.95$ היו יכולים להשיג עבורכם בשנות ה-80)

בשנת 2005 , ציינו באתר NPR מאה שנים ל"שנת הפלא" 1905, המכונה על ידי מדענים גם "שנת הפלאים של איינשטיין". בסדרת כתבות שמע (audio) שונות, הוצגו כמה מהתגליות המדעיות ששינו את פני ההיסטוריה. אחת מהכתבות הללו, עוסקת במפתיע גם ביחסי ציבור. הקשר של היח"צ לסדרת הכתבות הללו הוא למעשה פרויד (או זיגמונד, עבור אלו שהכירו אותו אישית), שפרסם באותה שנה (1905) שלוש מסות על התיאוריה של המיניות. אז כיצד פרויד קשור ליחסי ציבור? הוא לא. אבל האחיין שלו - אדוארד ברנייס, דווקא כן.

[מומלץ להקשיב לכתבה המלאה (8 דק), אבל לקצרים בזמן – להלן התקציר: ]

איש יחסי הציבור ברנייס, מספרת הקריינית החיננית, למד את התורה של דודו פרויד, אשר גרס כי בני האדם אינם רציונאלים מיסודם אלא אמוציונאלים, והם פועלים על פי דחפים פנימיים, יצרים (סקס, תוקפנות, הישרדות) ותת מודע. בשנת 1920, ברנייס התבקש על ידי אחד מלקוחותיו להחזיר את היקף המכירות של המוצר העיקרי שלהם – בייקון – לקדמותו, מאחר והמצב הכלכלי במדינה היה קשה, פגם במכירות והוביל לכך שארוחות הבוקר הממוצעות הסתכמו במיץ, טוסט וקפה. איש ה-PR הממוצע, היה ממליץ ללקוח שלו לצאת במבצע ולהוזיל את מחיר הבייקון, או להשקיע בפרסום. אבל ברנייס לא היה איש PR ממוצע. הוא הסתמך על מחקריו של פרויד, וביסס קמפיין המתמקד בערך הרבה יותר בסיסי מאשר חיסכון כלכלי: ביטחון גופני (Physical Security)

כדי לקשר בין בייקון לביטחון גופני, הוא עָרך סקר בין רופאים ושאל במה הם תומכים יותר – ארוחת בוקר קלה (light) או "בריאה" (hearty). הרופאים השיבו – "בריאה". ברנייס החליט שההגדרה שלו ל"בריאה" היא "בייקון וביצים", וכשמאחוריו גיבוי רפואי, הוא יצא בקמפיין חינוכי שמטרתו להגדיר מחדש לחברה האמריקאית כיצד תיראה ארוחת הבוקר שלה. כך למעשה נוצרה המנה הפופולארית ביותר בארה"ב, אך חשוב מכך - מכאן והלאה התקדם עולם יחסי הציבור לעבר חשיבה שונה, מתוחכמת וקריאייטיבית.

ולמה נזכרתי בכתבה מלפני 3 שנים? בגלל שרק עכשיו גיליתי את אתר המוזיאון ליחסי ציבור, שבו אפשר למצוא את סיפורו של ברנייס ועוד סיפורים רבים אחרים - עליו ועל אנשי מפתח נוספים בהיסטוריה של יחסי הציבור. מומלץ בחום, ולא רק לעוסקים בתחום היח"צ\פרסום\שיווק.

המקום: המטבחון.

הזמן: יום ראשון בצהריים. כמה דקות אחרי ה"ברררר" הזה שהקיבה עושה כשממש ממש רעבים.

האירוע: מגי יושבת ואוכלת ארוחת צהריים – שתי פיתות עם קטשופ. אחרי הפיתה הראשונה, נמאס לה. היא רוצה לגוון, לחדש, להיעז (בכל זאת, הבחורה בחודש השישי להריונה). לעזרתה נחלצת מיה, שמציעה לה לנגב את הפיתה עם ממרחים שנצפו לאחרונה (על פי הדיווחים המעודכנים) בפינה השמאלית של המדף האמצעי במקרר. היד של מיה נשלחת פנימה, ומהמקרר יוצאת קופסת קוטג'. מגי מעלה חיוך. מיה מסובבת את קופסת הקוטג' על צידה ומחפשת אחר תאריך התפוגה. "לשימוש עד 19.12.07", מיה מכריזה תוך הרמת הקוטג' וזריקתו לפח, "פג תוקף".

המקרר נפתח בשנית, וממנו מוציאה מיה גבינה לבנה עם זיתים. מגי מלקקת את השפתיים בציפייה. מיה בוחנת את הגבינה וממהרת לעדכן: "פג תוקף". המקרר נפתח בשלישית, וממנו יוצאת הפעם קופסת טחינה. "או, יופי!", מסננת מגי בתקווה. מיה מעקמת את הפרצוף –"פג תוקף". מנגד, נגה אשר יושבת לא רחוק מהתופת, מחליטה לסייע אף היא למגי עם הברקה: "יש זעליק חצילים מעולה, תנסי אותו". נגה ניגשת אל המקרר ומפשפשת בין המדפים. הזעליק נמצא, ומגי כבר מפליגה בדמיון כיצד תיראה הפיתה עם הממרח. "פג תוקף ב-14.12", נגה מבשרת בצער ופונה באיטיות אל הפח על מנת לזרוק את הקופסא.

מוסר ההשכל: כשהמקרר מתמלא במוצרים ולאף אחד אין כוח לסדר – צריך להרעיב את מגי.