לאורך כל השנה אנחנו שומעים על המקרים המזעזעים האלו. ילד נפל מקומה שישית, ילד נכווה מסיר מים רותחים, ילד בלע סוללה, ילד שתה אקונומיקה. ילד הובהל לחדר מיון, ילד נאבק על חייו, ילד נהרג. אנחנו שומעים, מזדעזעים, משמיעים אנחת "שלא נדע" וממשיכים הלאה בשגרת היום העמוסה. לנו, ההורים הצעירים, קשה מאד לקרוא עיתונים שמתוכם מזדעקות הידיעות הקשות הללו. אנחנו מעדיפים לעיתים להימנע, להעביר דף, ולמחוק את כל העיניין מזכרוננו, כאילו הוא לא קשור אלינו, כאילו לא באמת נגע בנו. בין שעות השינה הדלילות לדאגות הקיומיות היום-יומיות, אין לנו יכולת להפנים את הסיבות, אין לנו יכולת לעבד את המידע. אבל הגיע כנראה הזמן לפקוח עיניים, לפקוח אותן לרווחה.

אבא מחזיק בשתי ידיו ילד בן 9. הוא צועד צעדים מהירים לתוך בית החולים. הילד נראה מעולף, ידו שמוטה למטה, על לחיו חבלה כחולה-אדומה, עיניו מזוגגות מביטות במבט חלול אל המרחב. אבא רץ מבוהל לתוך חדר המיון, שואל, מבקש כיוון, מבקש תשובה ונעלם פנימה לתוך חדרי הבדיקה והטיפול. מה בדיוק קרה לילד הזה - אני עד היום לא יודעת, אני רק תוהה אם היה אפשר למנוע ממנו להגיע לחדר המיון. מידי שנה מובהלים לבתי החולים למעלה מ- 15 אלף ילדים בעקבות פגיעות בתאונות בבית ובפעילות פנאי. 15 אלף תמונות קשות מנשוא של ילדים פצועים וחבולים, 15 אלף בכיות, 15 אלף כאבים קשים, 15 אלף זוגות של הורים מבוהלים ומודאגים.

מה קורה לנו, איך הגענו לזה? מושג שאוהבים להשתמש בו לאחרונה על כל דבר שקשור בילדים שלנו הוא "סמכות הורית". אם הילד משתולל - סימן שאין סמכות הורית, אם הילד חוצפן - אין סמכות הורית. ומה עם הילד נופל ונחבל? כאן זאת קצת יותר בעיה. בנושאים בטיחותיים, לעומת זאת, נראה שכל הורה קובע את הגבולות של הילד שלו לפי ראות עיניו. יש שמרשים לילד בן שנתים לטפס על סולם המגלשה לבד ויש שרק יד ביד עם מבוגר. יש שמרשים לילד בן 4 להסתובב ברחבי הבית לבד, ויש שרק בהשגחה, יש שמרשים לילדים לקפוץ על הספות, ויש שמונעים זאת. נראה שהחוקים כאן מאד מאד גמישים, בלי כל קשר לקיומה או לאי קיומה של סמכות הורית.

הילדים בכל מקרה, כמנהגם נוהגים. הם סקרנים, הם רוצים לחקור ולהגיע לכל פינה בבית. הכל מעניין אותם והם תופסים את העולם (בצדק) כפרוש לפניהם כספר פתוח. אנחנו רוצים לאפשר לילדים שלנו תחושת חופש ובטחון בבית, אבל בפועל הנתונים הקרים אומרים שזה פשוט לא קורה - מסתבר שהבית הוא המקום המסוכן ביותר עלי אדמות לילדים שלנו - בגללנו. כנראה שלנו, ההורים, אין ממש סמכות הורית על עצמנו כשזה נוגע לעיצוב הבית. אנחנו רוצים לעצב את הבית בצורה הטרנדית ביותר, לשים את הספות מתחת לחלון - כי זה יפה, לבנות מדרגות לולייניות בלי מעקה - כי זה שיקי, ולהציב שולחן אוכל מזכוכית בעל זוויות חדות - כי זה נותן מרחב לבית. אנחנו מעצבים את הבית שלנו, כמו שהילדים אומרים "כי בא לנו". אך בסופו של דבר הבית הופך למלכודת לילדים סקרנים שרק מחכים לתזמון הנכון לנסות לבדוק בו את הגבולות.

גבול דק עובר בין חוסר תשומת לב רגעית לרשלנות. נכון, כהורים, אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר בלי לאבד את הזהות האישית שלנו, שבאה לידי ביטוי בין היתר בעיצוב הבית. יחד עם זאת, כשאנחנו מעצבים את הבית אנחנו מחוייבים לחשוב שלושה צעדים קדימה, ולדמיין דרך נפשו של הילד אילו תרחישים עשויים לקרות אם הוא ינסה את מזלו בהשתוללות קטנטנה באחת מפינות הבית. מה יקרה אם ילד יטפס על הספה ויתכופף דרך החלון שמעליה, מה יכול לקרות לילד שירגיש שהוא יכול לקפוץ ממעלה גרם מדרגות חסר מעקה ומה יקרה לילד שירוץ בטעות בלי לראות בזוית עינו את פינת שולחן הזכוכית. נכון שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים, נכון שגם אחרי הרבה מחשבה ייתכן שיהיו טעויות, אבל מחובתנו לעשות את מקסימום האפשרי מבחינתנו. למען השקט הנפשי שלנו ובעיקר - למען בריאותם ובטחונם של ילדינו.

ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים חבר השנה לגורמים בכירים מתחום עיצוב הפנים והנדל"ן לקמפיין לקידום בטיחות בבית, בחסות "סיגל אביטן תקשורת", וזאת במיוחד לקראת חודשי החופש הגדול, בהם התאונות הביתיות מרובות. את יוזמה זו, שנעשתה בהתנדבות מצד כל הגורמים המעורבים, יש לחבוק בשתי ידיים. כדאי להקשיב להמלצות של המומחים, להפנים ולקבל - והחשוב מכל - ליישם. אל תגידו "לי זה לא יקרה" - עשו צעדים על מנת להבטיח זאת.

· שייך לקטגוריות כללי · תגיות: PRESS CAST , sms ניהול פרוייקטים , אדריכלים , איגוד אדריכלי הפנים , בטיחות ילדים , בטרם , החוג לעיצוב פנים במכללה למנהל , סיגל אביטן תקשורת , עיצוב