לפני כשנה, חזרתי למקום עבודתי לאחר חופשת לידה מינימאלית , בדיוק בתאריך הסמלי של יום האישה הבינלאומי.

האמת? הסמליות הזו עשתה את שלה, וכך יצאתי את פתח ביתי מלאה ברגשות מעודדים של מינימום אם העשור: נכון, התינוק שלי בן שלושה חודשים וחצי,אבל מה זה לעומת לחזור למעגל העבודה ( מעגל? יותר כביש דו סטרי); להשכים קום בבוקר (ארבע וחצי זה עדיין לילה); להתלבש ( שניים וחצי בגדים שהתחילו לעלות עלי זו לא בדיוק גרדרובה מרשימה); להתפקק כל הדרך למשרד ולהתקבל בזרועות פתוחות של נשים מאותגרות משימות בלתי אפשריות למעגל  הלחץ, לחץ, לחץ, מעתה ועד… עד מאוד.

נשים יקרות, עשינו טעות.שלפו את החזיות הסימון פרל שלכן ושרפו אותן בפרהסיה .ההתעקשות שלנו, שכל כך מזוהה איתנו, עשתה לנו וואחד עוול.

התביעה לקידום האישה בכל נגיעות החיים, לא רק שלא באה לידי ביטוי אמיתי בreal world ( ייצוג בכנסת? עדיין קטן; ראשי עיר? נתניה זו רק עיר אחת; מנכ"ליות? עדיין בפיגור, ורק בתנאי שאת רווקה. טוב נו, ילד אחד זה עדיין תופס, אבל רק אחד; נישואים חד- מיניים? שיוון בשכר? חה חה חה ; אחוות נשים בכלל ונוכח המצב בפרט? אם  בוסיות נשים מבקשות לפטר נשים בהריון- אין לי יותר מה להוסיף ), אלא גם הטביעה אותנו עמוק בבוץ.

נשים יקרות, עשינו טעות.

חירבנו לנו מודל משפחה מדוגם; קיבלנו מטרוסקסואל שלא מבין את מקומו בעולם הזה; גירושים;שניים וחצי ילדים.הרסנו לנו תזונה טרייה ומאוזנת; קיבלנו ילדים בני שמונה ששוקלים שמונים ושמונה ואמא עם הפרעות אכילה.במקום להתעצם העצמנו את תחושות האשמה, הלחץ, הניסיון לרצות את כולם, חוסר היכולת להיות 100% בשביל כולם, תמיד ובמקביל- כי אין מקביל. יש גם וגם וגם.האדרנו את תחושת הכישלון ורמסנו את הביטחון העצמי -נשי שלנו.בלבלנו והתבלבלנו מהגדרות של תפקידים, רגשות, נורמות וכללי התנהגות.הפכנו להיות נשים עם ביצים, שגברים בלי ביצים מתים מפחד מלהתקרב אליהן.

נשים יקרות,עשינו טעות.

אבל מה? לפחות הפעם, לשם שינוי, היינו מובילות ולא מובלות.

לחיינו!!!

· שייך לקטגוריות כללי ·