מזה זמן מה שאני חושבת מה אני אכתוב בפוסט הראשון שלי.הפוסט אשר אמור להעביר ב250 מילה, 180 יום מאז אותה פגישה גורלית שנמשכה 40 דק' והייתה מבוססת על תחושת בטן בלבד.180 יום של התחלות חדשות, 180 יום של למידה, 180 של עבודה מול לקוחות, מול צוות,מול בוסית ומול עצמי. 180 יום, שאני סמנכ"לית סיגל אביטן תקשורת. (more…)

אז הפעם הייתה זו מיכל אמדורסקי, שהיה סופר דחוף לה לחשוף את גופה לעיני המצלמות ולהראות לכולנו שהיא לובשת ביקיני זעיר מתחת לחולצה הלבנה הרחבה. יצא לה לא טוב.הייתי אומרת- לא טוב בכלל. א-ממה? 

 הרימה חברת הלבשה תחתונה ישראלית בפעם השנייה (והפעם הראשונה הייתה גם היא אחת יותר מידי כשפנתה לאיזו אחת, בין לאומית שחשפה את בין רגליה מבלי להתכוון לעיני מצלמות בבית הריאליטי של האח הגדול), את התחתון והציעו לה קמפיין.

   "חסר מעוף" ו"מהלך מתבקש" הם רק כמה מהתיאורים והאפיונים שניתן להצמיד למהלך הזה. מי תרצה ללבוש תחתון שעלול להיפרם ולהתפרק לי כשאני רק נוגעת בו? ולמה שאתחבר לערכי המותג אותם מייצגת אותה פורמת סדרתית (שבפעם הקודמת שהיא חשפה איבר מוצנע היה שד שמאלי כמדומני במסיבת יום ההולדת שלה עצמה. קמפיין לחזיות אז היא קבלה?? )

 אין כל בעיה בפרזנטוריות של השעה ובשימוש בדמויות מפתח שעשו לנו את היום, השבוע או השנה- אבל להתלבש, (אולי זו לא המילה המתאימה), על כל אחת שרק מרטיטה לנו קצת את השלט ולחבר אותה מיידית לערכי מותג של חברה, למסרים שהיא רוצה להעביר ולאנוס אותה להתאים גם לקהל היעד- בגלל שהיא כה אקטואלית, כה רלוונטית וכזו שחסר לה עכשיו תחתון בבית- זה פשע.

 ואפילו חוטא למטרה.

כי הקודמת בתפקידה אינה דומה ולא מזכירה את הנוכחית שהוכתרה כפרזנטורית ובקרוב תקרוץ לנו מכל שלט חוצות עם תחתון וחזייה. הן לא פונות לאותו קהל יעד וגם אין להן את אותו הלוק.

  חברות מסחריות ויועצים שיווקיים חייבים לקחת בחשבון, שלא הכל מתאים ונכון למותג אותו הם מתחזקים שנים, משקיעים בו כספים רבים ובונים ביזע. אין כל רע בשימוש בפרזנטור, כל עוד התוכן משרת את המטרה. גילת אנקורי כיועצת תרבות האירוח של ניקולטי יכולה ללמד אותנו משהו על רלוונטיות כמי שלמודת שנות אירוח בביתה ולא הודות לכך ששפכה בטעות קפה על אורח שסר לבקרה. אז אם לקרוא לבריחת כתפיה או פרימת קשר בתחתונים- תוכן, שיהיה לנו בהנאה…או שלא.

לצפייה בלייב…

לאורך כל השנה אנחנו שומעים על המקרים המזעזעים האלו. ילד נפל מקומה שישית, ילד נכווה מסיר מים רותחים, ילד בלע סוללה, ילד שתה אקונומיקה. ילד הובהל לחדר מיון, ילד נאבק על חייו, ילד נהרג. אנחנו שומעים, מזדעזעים, משמיעים אנחת "שלא נדע" וממשיכים הלאה בשגרת היום העמוסה. לנו, ההורים הצעירים, קשה מאד לקרוא עיתונים שמתוכם מזדעקות הידיעות הקשות הללו. אנחנו מעדיפים לעיתים להימנע, להעביר דף, ולמחוק את כל העיניין מזכרוננו, כאילו הוא לא קשור אלינו, כאילו לא באמת נגע בנו. בין שעות השינה הדלילות לדאגות הקיומיות היום-יומיות, אין לנו יכולת להפנים את הסיבות, אין לנו יכולת לעבד את המידע. אבל הגיע כנראה הזמן לפקוח עיניים, לפקוח אותן לרווחה. (more…)

סטיב ג'ובס, למרות הצגות הזעם המפורסמות שלו, בטח יושב עכשיו במשרדו ומחכך ידיים בהנאה ואולי מצחקק גם צחקוק מרושע. ולמה לא – הצליח לו, כמו שאומרים. בהשקעה מינימלית וחזון מקסימלי, הוא הצליח שוב לגייס לטובתו את התקשורת – כמעט בלי שהיא הרגישה.

הסיפור הפעם הוא האייפון החדש. הדגם הכי משוכלל, שאף אחד, חוץ מכמה מהנדסים באפל, עוד לא ראה; הדגם שכולם רוצים לדעת מה יהיו הפיצ'רים החדשים והמלהיבים בו. עד עתה כמעט ולא דלפה אינפורמציה על מוצרים עתידיים של אפל. הם יודעים לשמור על הסודות שלהם טוב מאוד כשהם רוצים. לפני ההשקה של האייפון או האייפד ראינו תמונה פה ושם, שמועה כזו או אחרת, אבל בטח לא מכשיר שלם, שאתר הטכנולוגיה גיזמודו יכול לפרק לגורמים ולנתח עד לרמת השבב האחרון

http://gizmodo.com/5520164/this-is-apples-next-iphone

לפי הסיפור, מהנדס תוכנה אחד איבד את המכשיר בפאב, בעת שחגג את יום הולדתו והשתכר קצת. מישהו מצא אותו, לא איתר את הבעלים המקוריים וגיזמודו קנו את המכשיר האבוד והבלעדי ב-5,000 דולר. המהנדס המאבד (או שמא, המתאבד), כך אומרים, עומד בפני פיטורים כואבים במיוחד, על שהעז לאבד את יצירת המופת הבאה של אפל. בקיצור, הוא הצליח לעצבן את סטיב ג'ובס.

אני לא קונה את זה. מדובר באגדה, ספין, סיבוב תקשורתי וטון של יחסי ציבור מהזן המתוחכם ביותר.

תגידו לי אתם, איזו סיבה יש למהנדס תוכנה דרג ג' להסתובב עם אב טיפוס של מכשיר כל כך פופולרי בפאב, שיכור למחצה? למה המכשיר לא סגור באיזו כספת, עם גישה מוגבלת לעובדי אפל נאמנים בלבד?

כל הסיפור הזה נוטף טריקים ושטיקים של יחסי ציבור, ולגמרי צריך להוריד את הכובע בפני ג'ובס וה-PR שלו.

אישית, יצא לי לעשות הרבה מהלכים מושכי תשומת לב בתחום יחסי הציבור: הלבשתי סוסים, הצמחתי דשא במטבח, שקלתי את שרי וח"כי כנסת ישראל, הפכתי את הבית של העיתונאים למסעדה כדי להשיק סטייק פרגית, יצרתי סקרים שחינכו שוק, יצרתי שמלה מקונדום ועוד לא מעט ספינים שהשתיקה יפה להם. אבל גם לי יש מה ללמוד, ואני יושבת כאן ירוקה מקנאה מהמהלך המבריק של אפל, שסובבו את כולם סביב האצבע הקטנה, ולימדו אותם בדרך שיעור בתקשורת שיווקית. לא רק טכנולוגיה הם יודעים לעשות – גם ביחסי ציבור הם אלופים, ואני מצדיעה להם בראש מורם.

השקה רגילה של עוד אייפון, משוכלל ככל שיהיה, לא היתה בשום אופן מושכת כזו כמות של דיונים ערים, פוסטים בבלוגים, טוויטים ושאר בלאגן. סטיב ג'ובס דאג לנו לכל המרכיבים החשובים באגדה: תאונה מסתורית, גיבור טראגי, דרמה תקשורתית, איומים בסקנדל עריפת ראשים והמון מהומה ורעש. דרמה במיטבה. הו סטיב, רק אל תפטר את המהנדס המסכן! כולנו מזילים פה דמעות.

דמוקרטיה, שלטון העם, היא גם שיטת שלטון המבוססת על חוקים. בדמוקרטיה ייצוגית, החוקים נוצרים על ידי נבחרי העם, והרעיון הוא של שלטון חוק ושוויון בפני החוק. נראה לי שלפעמים שוכחים את עובדת קיומם של החוקים, מפני שזה נוח ומפני שזה משרת אינטרסים מסחריים.

 רבות דובר על ההתנגשות בין חופש הביטוי ובין הצורך לשמור על בטחון המדינה. לא פחות מדברים על ההתמסחרות של העיתונות, ועל העובדה שכל ידיעה חדשותית הופכת למנוף לקידום עסקי. עם העניין השני אין לי בעיה בדרך כלל – אין לי בעיה שהעיתונות הכלכלית הופכת כל דו"ח רבעוני או שנתי לכותרת סקסית בוירטואוזיות מרשימה, גם אין לי בעיה עם זה  שאין קשר, ולו קלוש ביותר, בין רמת החשיפה של אנשי עסקים שקיבלו כבר דרג של סלבריטאים, ובין רמת הביצועים העסקיים שלהם בפועל.

 יש לי בעיה כשבטחון המדינה, שהוא ערך וחוק עליון, נזרק הצידה כמו סמרטוט חסר שימוש, כשבתעשייה מריחים סנסציה. וזו פרשת קם – אין ספק, סיפור עסיסי ונוטף צבע צהוב, שכולו עטוף בהתחסדות של חופש הביטוי וכלבלבות השמירה על הדמוקרטיה. בינינו, לא השמירה על הדמוקרטיה עניינה את עיתון "הארץ" כשהוא חשף את המסמכים שהודלפו לו על ידי ענת קם. אם הדמוקרטיה הייתה כל כך חשובה לו, הרי שברגע שהגיעו המסמכים הגנובים לידיו, היה עליו לפנות לשלטונות הצבא והחוק, לתת להם את המסמכים ולתת להם להחליט מה לעשות בעניין.                   כי זה החוק. ופה זו לא אנרכיה.

בטחון המדינה הוא ערך עליון. לפני הכל. לפני כל מיני טיעונים על חופש הביטוי, לכאורה, שבכלל היה הכיסוי לפרסום סיפור עיתונאי עסיסי ומסקרן, עם הרבה חצים לכיוון הצבא, בג"ץ והדמוקרטיה הישראלית בכלל. המדינה אמנם שגתה, ועשתה צעד טיפשי למדי, בכך שצנזרה את הסיפור לאחר שכבר נחשף קבל עם ועדה בתקשורת העולמית. אנחנו חיים בעידן המידע הדיגיטאלי – כולנו חשופים לכל מידע שמפורסם, ואי אפשר להחשיך את המסכים. עצם הצנזורה במצב כזה, הגחיכה את המדינה ואת השלטונות.

 הפוסט הזה התחיל מנושא אחר לחלוטין. השבוע חשבתי לכתוב על אתגר שיווקי של לקוח, המחזיק במוצר נחשק בקרב קהל יעד שלא מסוגל לרכוש אותו בגלל זמינות, תמחור ועוד.  בעודי מנסחת את הפתרונות, מעלה תהיות ומפנטזת על תקציב ראוי שיאפשר ביצוע, נזכרתי שמישהו חירב לי את הפוקוס. במקום לכתוב ללקוח שלי, אני כותבת לכם… מה לעזאזל קורה כאן?                                 

זה מה שקורה כאן, צא ולמד -

פסח מתקרב. חג החירות, אתם יודעים. על פניו, בשנים האחרונות יש לנו סיבות לחגוג את החופש – חופש של מידע זורם בלי סוף, שמגיע אלינו באדיבות האינטרנט.            

המידע אולי חופשי , אבל אנחנו הפכנו לעבדים צייתניים של מי ששולט היום בחיינו ללא עוררין – גוגל. 

מילא העובדה שכולנו עוברים דרך מנוע החיפוש של גוגל כל יום, כאשר אנחנו מנסים לאתר מידע, וכמעט לא רואים אף מנוע חיפוש אחר; מילא שחלקנו הגדול מכור לג'ימייל ולא יכול להשתמש בשום שירות דואר אלקטרוני אחר. אבל גם את התדמית והנוכחות האינטרנטית שלנו שיעבדנו למפלצת החיפוש, ואני לא לגמרי בטוחה שזה טוב. לפחות לא באופן מוחלט.     

במהלך כל חיי המקצועיים התרגלתי לכך, שאני מאחורי הקלעים  והלקוחות שלי בחוץ. שאפתי לכמה שיותר חשיפה עבורם ופעלתי במסירות לחשיפה נכונה, ממוקדת ורבת השפעה. "מנוע החיפוש" שלי היה לקוחות מרוצים שהמליצו ללקוחות פוטנציאלים שהפכו ללקוחות מרוצים וכן הלאה. ואז באו סרגיי ולארי, החליטו לשנות את השיטה. 

אם אני לא מייצרת תוכן, אני לא קיימת. אם אני מייצרת תוכן שגוגל לא מסמפט, אני לא קיימת. אם אני מרגיזה את גוגל בלינקים שלא מקובלים עליו, אני לא קיימת.                  וכך, בשביל להיות קיימת (כי אני רוצה להתקיים), אני צריכה לחשוף. במקרה הזה, לא מדובר על חשיפה אינטימית, אלא על סודות מקצועיים. ואתם יודעים מה, במובנים מסוימים – אין יותר אינטימי מזה. הסודות שמאחורי השיטות הכי יעילות של יחסי ציבור ותקשורת. הסודות המקצועיים שעבור בנייתם והשגתם עבדתי הרבה שנים, שפכתי הרבה זיעה וטלטלתי הרבה עצבים. עכשיו, אני אמורה לחלוק את הסודות האלה חינם-אין-כסף, רק כדי להיות פופולארית?             

טוב, טוב, אל תצעקו. יש גם צדדים חיוביים לגוגליות הזו. עכשיו מכירים אותי הרבה יותר אנשים ויודעים עליי הרבה יותר, עוד לפני שנפגשתי איתם ופתחתי את הפה. קראו עליי בבלוג, באתר. הגיעו אליי מגוגל. הפגישות עם לקוחות ועיתונאיות  הפכו קצרות ויעילות יותר, כי כבר לא צריך לספר את המידע שגלוי לכל.            

יחד עם זאת, אני צריכה להקדיש זמן גם למותג שלי, ולאיך שהוא נראה ברשת. פתאום, אני לא יכולה לעסוק, כמו שהתרגלתי לעשות, רק במותגים של הלקוחות שלי. עכשיו גם אני שם, חשופה ברוח הגוגלית, ואני צריכה לטפח את הבלוגים, האתרים וכל מה שמסביב – כי כל מי שמסביבי גם הוא שם, וגם הוא עסוק בטיפוח התדמית האינטרנטית שלו. אני צריכה לעבוד לא רק בשביל הפופולאריות של הלקוחות שלי, אלא גם בשביל הפופולאריות שלי.         

גוגל מביא המון תועלת, אבל אני הקורבן והשפחה שלו – הוא מאלץ אותי לחשוף סודות, להשקיע משאבים ולבדוק כל הזמן איפה אני ממוקמת, האם אפשר לראות אותי ומה חושבים עליי באינטרנט. וכמובן, בל נשכח, גם על הלקוחות אני צריכה להסתכל מהפריזמה של גוגל – איך הם נראים, מה אומרים עליהם, מי מחפש אותם ולמה – ולהתאים את האסטרטגיה והטקטיקה התקשורתית בהתאם.              גוגל, שלח את עמי! או לפחות את עמי השוכן באינטרנט. כל כך הרבה עוצמה במקום אחד – לא יכולה להיות לגמרי בריאה. ואני תוהה, מתי יגיע מי שיקרע את ים סוף ויוביל אותנו לחירות האינטרנטית?